פסק דין: כ- 2,000,000 ₪ לנפגע בתאונת דרכים בשנות הארבעים לחייו

התובע, יליד 1975 נפגע באופן קשה יחסית, בתאריך 30/6/14, בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע נפגע בעיקר בצד השמאלי של הגוף, נגרמה לו נכות קשה ביד השמאלית, נכות בתחום פה ולסת וכן צלקות בפנים ובאמה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת נושאת באחריות לתשלום הפיצויים לתובע.

תאונת הדרכים אינה מהווה תאונת עבודה ולפיכך מונו מומחים רפואיים לקביעת נכותו של התובע עקב התאונה וכן מונתה מומחית לקביעת נכותו ותוחלת חייו שלא בשל התאונה בהיות התובע נשא נגיף ה- HIV. המומחים העמידו את נכותו של התובע על כ- 74% בגין

— סוף עמוד 2 —

התאונה ובאשר להיות התובע נשא ה- HIV נקבע שלא קיימת הגבלה בכושר העבודה או קיצור תוחלת חיים.

הצדדים לא הגיעו להסכמות בעיקר נוכח חשש הנתבעת שלאחר פסק הדין יפנה התובע למוסד לביטוח לאומי בטענה לנכות כללית והנתבעת תעמוד בפני סכנה של תשלום פיצוי כפול. לאחר שמיעת ההוכחות ובניסיון להפיס את דעת הנתבעת, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי ונקבע כי קיימת לו נכות רפואית בשיעור של 61% ואולם לא איבד את כושר עבודתו בשיעור של 50% ולפיכך נדחתה תביעתו לנכות כללית.

בדיון ההוכחות שנשמע בתיק, העידו התובע, רעייתו ומעבידו קודם לתאונה. הנתבעת הסתפקה בחקירות נגדיות והגשת חוות דעת אקטוארית בנוגע לתגמולי מוסד לביטוח לאומי רעיוניים בתחום הנכות הכללית והעלתה בין היתר טענה שהתובע לא מיצה את ההליכים במוסד לביטוח לאומי בתום לב.
במסגרת הסיכומים, נחלקו הצדדים מחלוקת ממשית ועמוקה בנוגע למצבו התפקודי של התובע ולסכום הפיצוי המגיע לו, כאשר התובע עומד על פיצוי בשיעור של כ- 3 מליוני שקלים ואלו הנתבעת סבורה שהפיצוי עומד על כ- 750,000 ₪. אבחן איפוא את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע ולאחר מכן את שיעור הנזק.

הנכות הרפואית

התאונה ארעה שעה שהרכב בו נהג התובע, בהיותו בגילופין התנגש בגדר ההפרדה. התובע הובהל לבית החולים עם פגיעה רב מערכתית ואושפז במחלקת טיפול נמרץ.

בין היתר אובחן אצל התובע שבר בלסת התחתונה מימין, והוא עבר ניתוח לקיבוע השבר בהרדמה מלאה.

אובחנה אצל התובע פריקת מרפק שמאל עם שבר ברדיוס, הפריקה הוחזרה והיד קובעה בגבס.

נמצאו לצרציות בפנים ובקרקפת כולל שני חתכים עמוקים בלחי ימין המערבים את רירית הפה, אשר נתפרו.

נמצאו המטומות בפנים מימין ומשמאל וגופים זרים בגלגל עין ימנית.

נמצאה ירידה בתחושה אולינארית של אצבעות כף היד.

התובע אושפז עד לתאריך 9/7/14.

בתאריך 16/7/14 חזר התובע לבית החולים לצורך ביצוע ניתוח לקיבוע השבר ברדיוס משמאל.

בתקופה שלאחר מכן, היה התובע במעקב רפואי, ובין היתר בבדיקות הדמיה שביצע נמצא, כי כף היד השמאלית והאצבעות משותקות, אין פתיחה וסגירה, קיימת קטיעה של חלק משורשי

— סוף עמוד 3 —

העצבים, ופגיעות נוספות. הרופאים התלבטו בסוגיית ביצוע ניתוח נוסף, לבסוף טופל התובע בפיזיותרפיה.

התובע טען שהוא מצוי בטיפולים ובביקורות רפואיים תכופים ואולם ניכר מן המסמכים הרפואיים שהומצאו, כי בשנים האחרונות, מטופל התובע בנוגדי כאב בלבד ואף אושר לו קנאביס רפואי. המסמך האחרון שהוצג הינו ביקור במרפאת אורתופד בתאריך 30/12/16, וכן הוצג תיעוד רציף לעניין רכישת קנאביס רפואי.

לאחר הגשת התביעה, הסכימו הצדדים ביניהם על מינוי מומחה אורתופד שיתייחס לצורך במינוי נוירולוג ועל מינוי מומחה בתחום פה ולסת. עוד הסכימו הצדדים ככל שתהיינה מחלוקות בנוגע לצורך במינויים נוספים הן תידונה בהמשך.
המומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר יורם וייל, סקר בחוות דעתו את מצבו הרפואי של התובע. בפני המומחה התלונן התובע על חוסר תפקוד של כף יד שמאל, כאבים במרפק הקורנים ליד, חולשה של כתף שמאל. המומחה סקר את ממצאי בדיקתו של התובע ועמד על כך, כי פגיעתו של התובע הייתה במנגנון קשה כאשר עיקר פגיעותיו בגף השמאלי העליון.

המומחה ציין, כי קיימות שתי פגיעות עיקריות – פריקת מרפק עם שבר באמה שהתחבר בעמדה לא אופטימלית וכתוצאה מכך קיימת מגבלת תנועה בסופינציה / פרונציה וכן הגבלת תנועה במרפק בשל הפריקה. הפגיעה החמורה הרבה יותר היא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי (סיבי העצבים בצוואר ובכתף) שלווה בתלישה של השורשים התחתונים שלו. המומחה ציין שפגיעה זו קשה ביותר ולמעשה נותר התובע ללא גף תפקודית. המומחה עמד על כך שאמנם הוצע לתובע ניתוח על ידי שני רופאים אולם הסיכוי להחלמה בהינתן שמדובר בפגיעה רחקינית ותלישה של השורשים היא נמוכה ביותר עד אפסית. בנוסף, קבע המומחה, כי קיימת חולשה פרוקסימאלית (חולשה בשרירים המקורבים הגדולים) של השורשים העליונים אם כי ללא שיתוק מלא שלהם.

המומחה קבע את נכותו הצמיתה של התובע ל- 60% נכות לפי סעיף 31 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי) בשל פגיעה מלאה בשורשים התחתונים של המקלעת הברכיאלית; 10% נכות לצמיתות בשל החולשה הפרוקסימאלית לפי סעיף 31 (1) א' I, ו- 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 40 (12) בשל חיבור בעמדה לא אנטומית של הרדיוס.

המומחה בתחום פה ולסת, ד"ר גדעון לוי ז"ל, סקר את מצבו של התובע לאחר התאונה כאשר בעקבות שבר בלסת התחתונה בוצע קיבוע בין לסתי. התובע התלונן בפני המומחה, כי מאז התאונה מרגיש שלסת תחתונה עקומה, מרגיש, שצד ימין של הפנים נפוח, לא מרגיש את קצה האף ולא מרגיש אזור קטן בלחי הימנית. התובע ציין, כי לאחר התאונה עקרו לו את שן הבינה התחתונה בצד ימין ולדעתו השן נשברה בתאונה. התובע התלונן עוד על צלקות מכערות בפנים.

המומחה סקר את מצבו של התובע וקבע, כי בשל הירידה בתחושה בצד ימין של הפנים, באזור עור קטן בלחי ובאזור קטן בקצה האף, יש להעניק לתובע 2% נכות על פי חלק מסעיף

— סוף עמוד 4 —

29 (5) (א) (I) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. המומחה הוסיף שיש להשיב לתובע את עלות עקירת השן בסך 400 ₪, ואולם אין צורך בשיקום השן החסרה ואין ליתן נכות בגין איבוד שן בינה.

המומחה קבע עוד 10% נכות בגין צלקות בפנים ואולם לבקשת התובע מונה לבסוף גם מומחה בתחום הפלסטיקה, ומשכך מדובר בנכויות חופפות, וברי כי דעתו של המומחה בתחום הפלסטיקה עדיפה.

המומחה בתחום הפלסטיקה, ד"ר מוריס טופז, תאר בחוות דעתו באריכות את הצלקות המצויות בפניו של התובע ואף תעד אותן בתמונות. המומחה ציין, כי פגיעתו בתאונה של התובע גרמה לחתכים במצחו, בלחי הימנית, בבסיס ובכנף האף מימין ובאמת שמאל. החתכים בפנים הותירו דפורמציה בולטת לעין במצח ובקצה האף מכערות במידה ניכרת. הפציעה בלחי הימנית הותירה מקבץ צלקות רוחביות חסרות זיפי זקן, בולטות לעין בהיותן חוצות את קווי ההבעה בפנים ומכערות במידה רבה. הפציעה והניתוח הותירו צלקת בולטת לעין באמת שמאל, מכערת. המומחה עמד על כך שהצלקות בלטו לעין במידה ניכרת לאחר הפציעה ובמהלך השלבים הראשונים לריפוי הפצעים במשך כשנתיים והיו כרוכות בנכות אסתטית ותפקודית בהתאם. במהלך השנים חל שיפור במבנה ובמראה הצלקות, אולם הצלקות נותרו בולטות לעין ומכערות. הצלקות בלחי ימין עשויות ליצור קונוטציה של חתכי סכין בפנים.

המומחה הוסיף, כי קיימת אפשרות לשיפור מראה ומבנה הצלקות במצח ובפנים, על ידי הזרקת שומן וביצוע רוויזיה של הצלקות בניתוח בהרדמה מקומית או כללית אשר עלותו המשוערת הינה כי 25,000 ₪. הניתוחים עשויים לשפר בצורה קלה את הצלקות אולם לא יעלימו אותן לחלוטין. המומחה הוסיף שלא צפויה החמרה במראה ובמבנה הצלקות. בנוסף לתובע צלקת באמת שמאל.

המומחה קבע, כי במהלך השנתיים הראשונות עמדה נכותו של התובע על 30% נכות אסתטית ותפקודית וכי במהלך הזמן חל שיפור במראה ובמבנה הצלקות בפנים ובאמת שמאל אשר חייב עדכון וקביעה מחודשת של דרגת הנכות. המומחה קבע, כי הצלקות בפנים בולטות לעין במידה ניכרת ומודגשות ביתר בעת אימוץ שרירי ההבעה והצלקות כמכלול מכערות ומקנות 15% נכות אסתטית קבועה בהסתמך על סעיף 75 (2) ג' מתואם, החל מתאריך 30/6/16. אשר לצלקת באמת שמאל קבע המומחה 2% נכות אסתטית צמיתה לפיה סעיף 75 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

התובע עתר גם למינוי מומחה בתחום הכאב והשיקום. בהחלטה מתאריך 5/1/17, קבעה כב' הרשמת הבכירה עידית קצבוי, כי אשר לתחום הכאב, הבקשה תדון לאחר שיתקבל לתיק התיעוד אשר הוזמן על-ידי התובע, כפי שפורט בבקשתו. אשר לתחום השיקומי, נקבע שהצדדים יפנו למומחה המוסכם בתחום האורתופדי בשאלת הבהרה אודות הצורך במינוי מומחה בתחום השיקומי.

— סוף עמוד 5 —

התובע לא המציא תיעוד נוסף בתחום הכאב ולפיכך לא מונה מומחה בתחום זה. רק במסגרת הסיכומים מטעמו ולנוכח המחלוקת בין הצדדים אודות הקשר הסיבתי בין השימוש של התובע בקנביס רפואי לבין התאונה, חזר התובע על בקשתו למינוי מומחה בתחום הכאב.

אקבע כבר כאן, כי אין לקבל את הבקשה במועד זה, מה גם שהתובע לא הציג בראיותיו כל תיעוד ממרפאת כאב, אלא הציג מסמכים מביקוריו אצל ד"ר דרור רובינסון אורתופד מומחה, אשר המליץ להאריך מפעם לפעם את הרישיון לקנביס. ד"ר רובינסון ציין בתיעוד הרפואי, כי הכאבים נובעים מתלישה עצבית ויש גם מרכיב אפשרי של HIV שנראה לו משני.

לאורך ההליך כולו, התובע לא פנה למומחה בתחום האורתופדיה שמונה בהסכמת הצדדים, בשאלות הבהרה בנוגע לשימוש בקנביס, לצורך במינוי מומחה בתחום הכאב ובנוגע לתחום השיקומי, ומשכך ברי, כי העלאת הטענה שיש למנות מומחה בתחום הכאב לראשונה בשלב הסיכומים היא מן הפה אל החוץ ובאה על מנת להתמודד עם טענות הנתבעת.

אין מחלוקת שבמקרים המתאימים, יש להתייחס לכאב כנושא העומד בפני עצמו, ולמנות מומחה בתחום הכאב, אך יחד עם זאת, לא בכל מקרה בו קיימת תלונה על כאב, יש למנות מומחה ייחודי לתחום. כך לדוגמא פסק כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין:

"כעניין שבעיקרון, אין לפסול את האפשרות למנות מומחה בתחום הכאב. מקובלת עלי העמדה שבמקרים מתאימים יש להתייחס לכאב כנושא העומד בפני עצמו, שכן ללא ספק, מדובר בעניין שיש לו לעיתים השפעה מרחיקת לכת על האדם-הסובל, על איכות-חייו ועל אפשרויות ההסתגלות והתפקוד שלו לאחר התאונה. יחד עם זאת, ברי כי לא בכל מקרה שבו קיימת תלונה על כאב, יש למנות מניה וביה מומחה ייחודי לתחום זה; ניתן לא אחת להסתפק בהתייחסות של המומחים בתחומים הרלבנטיים, או במסלול של סעיף 6ב לחוק הפיצויים – בהתייחסות של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי". (רע"א 4299/07 משה ציון נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (22.10.07)).

בפסק דין נוסף, חזר כב' השופט על העיקרון שהתווה ברע"א 4299/07 והוסיף –

"ככלל ימונה מומחה נפרד בתחום הכאב מקום בו ישנה ראשית ראיה לכך שהכאב מוביל לתסמונת כרונית, אשר נבדלת באופן ניכר מהתחומים הרפואיים שבהם מונו כבר מומחים. במקרים רבים אחרים הכאב הוא פועל יוצא של בעיות רפואיות ספציפיות, ואז ניתן, בדרך כלל להסתפק בחוות דעתם של המומחים בתחומים הרלוונטיים או של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי.

אכן, יתכנו מקרים שבהם יסבול תובע מתסמונת כאב כרונית נפרדת, ובמקביל יסבול גם מכאבים שמקורם בבעיה רפואית ספציפית אחרת. במקרה כזה, אין לשלול מינוי מומחה נפרד בתחום הכאב, אפילו אם הכאבים הספציפיים קיבלו כבר ביטוי בחוות דעת של המומחה בתחום הרלוונטי". (רע"א 3504/11 שי ששון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (5.9.11)).

באותו מקרה נדחתה בקשת התובע למינוי המומחה ונדחה הערעור על כך מן הטעם ש"במקרה זה לא הוצגה ראשית ראיה לקיומה של בעיה בתחום הכאב, הנפרדת מזו שכבר קיבלה ביטוי בחוות הדעת האורטופדית".

בחומר המצוי לפני, שאותו בחר התובע להגיש כחומר הראייתי בתיק זה, אין, כאמור, מסמכים רפואיים ממרפאת כאב, גם אין ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה בתחום הכאב

— סוף עמוד 6 —

בנוסף למומחה בתחום האורתופדיה בוודאי לא בשלב זה של ההליך. כאמור, התובע גם לא התלונן בפני המומחה בתחום האורתופדיה על כאבים החורגים מרמת כאב רגילה הנובעת מן הפגיעה ולא הוצגה לפניו כלל הסוגיה והצורך בשימוש בקנביס רפואי בשל הכאבים. בנסיבות אלה, ככל שהתובע נמנע מהבאת ראיות והצגת מלוא המחלוקות אין לו להלין אלא עצמו. איני מוצאת לנכון למנות מומחה נוסף בשלב הסיכומים. סוגיית עלויות הקנביס תידון בהמשך.

לבקשת הנתבעת, מונתה פרופ' גליה רהב לקביעת נכותו של התובע שאינה קשורה לתאונה בשל היותו נשא של נגיף ה- HIV, ותוחלת חייו. פרופ' רהב סקרה את מצבו של התובע במהלך השנים, ציינה שהוא מאובחן כחולה HIV מ- 2008 וכן מהתמכרות לאלכוהול ממנה נגמל לחלוטין. המומחית ציינה שתחת טיפול חל שיפור ניכר במצבו הן קלינית והן אימונית, כך שהעומס הנגיפי הגיע לרמה שאינה ניתנת לגילוי. בנוסף, התובע לא סבל מנגיפי צהבת שהרבה פעמים באים בד בבד עם נגיף האיידס. בנסיבות אלה, קבעה המומחית כי תוחלת חייו של התובע היא כתוחלת החיים הכללית באוכלוסייה וכן קבעה, כי אינה מוצאת כל הגבלה בכושר עבודתו של התובע בשל הדבקה ב- HIV.
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).

כך ככלל ובפרט בענייננו, שעה שאף אחד מן הצדדים בחר שלא לחקור את המומחים על חוות דעתם ואף לא ראו צורך לשלוח להם שאלות הבהרה ושעה שניכר שחוות הדעת יסודיות ומשנכנעות ומתייחסות למצבו של התובע על פי החומר הרפואי שהיה לפניהם. הלכה למעשה, הצדדים אף אינם חולקים על קיומה של נכות רפואית כפי שקבעו המומחים.

נכותו הרפואית של התובע הינה איפוא כדלקמן: 60% + 10% + 10% בתחום האורתופדיה, 15% + 2% בתחום הפלסטיקה ו- 2% בתחום פה ולסת – סה"כ – 73.551% נכות רפואית שחלקה בגין צלקות וירידה בתחושה באיזור האף בפנים.

כמובן שעיקר המחלוקת היא בהיקף הפגיעה התפקודית בתובע משכך אדון עתה בסוגיה זו.

הפגיעה התפקודית

באשר לפגיעה התפקודית, טוען התובע שיש להעמידה על שיעור קרוב לשיעור נכותו הרפואית ומעמידה על 70%. הנתבעת טוענת לעומת זאת, שיש לגזור את הפגיעה התפקודית משיעור הירידה בשכרו של התובע וסבורה, כי זו עומדת על 18% לכל היותר.
הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה,

— סוף עמוד 7 —

ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

כמפורט כבר לעיל, התובע יליד 1975, יוצא אתיופיה, עלה לארץ בשנת 1983, בעל 10 שנות לימוד. בעת התאונה היה בן 39. בתצהירו טען, כי כבר בגיל 18-19 החל לעבוד כטבח במסעדה בהרצליה, משם עבר לתל אביב, החל בעבודה בתוך שוטף כלים והתקדם להיות עוזר טבח והיה גם אחראי משמרת. חזר לבאר שבע עבד בכל מיני עבודות כשנתיים, ואז ירד בשנת 1999 לאילת, שם עבד במסעדה ונשלח לקורס קצבים. עבד שוב במסעדה בבאר שבע ובאילת ולדבריו נהיה בגריל-מן ומנהל מטבח. התובע טען, כי גריל-מן הוא בעצם מנהל מטבח – מחלק את העבודה בין האנשים. באילת הכיר התובע את אשתו והשניים עברו למרכז שם עבד במסעדה אחת ולאחר מכן עבר לעבוד במסעדת בשרים ברחובות. התקבל לעבודה גריל מן והתקדם להיות כאחראי מטבח. התובע טען, כי עבדו תחתיו כ- 8 אנשים במשמרת.

באשר להשפעות התאונה, התובע טען התובע בתצהירו, כי בהיותו משותק בכל הגף השמאלי העליון, החל מכף היד, דרך המרפק ועד לכתף, הקריירה שלו בענף הטבחות הסתיימה, ומאחר ויש לו רק 10 שנות לימוד, הוא אינו כשיר לכל עבודה אחרת מלבד עבודה פיזית. התובע הוסיף כי יכולתו להשתכר נפגעה אנושות גם בשל מגבלותיו הפיזיות ופניו המעוותות.

התובע ואשתו מתגוררים בקיבוץ וחברים בקיבוץ, לתובע שלושה ילדים. ניכר שהתובע זוכה לתמיכה רחבה ועזרה רבה מהקיבוץ בנסיון לשלב אותו לשוק העבודה.

התובע החל בנסיונות רבים לחזור לשוק העבודה פחות מ- 6 חודשים מהתאונה, תחילה עבד עם ילדים בגן הקיבוץ ואולם לדבריו פוטר, התובע נשלח להשלמת לימודים ואולם לדברי אשתו לא עמד בכך. בעת האחרונה טרם עדותו עובד התובע בקיבוץ כשומר ללא נשק ואולם נזקק, לטענתו, לעזרה רבה שכן לא יכול לפתוח מנעולים או לטפל בחשוד אלא להודיע לשומר השני, וכן עובד בהסעות של עובדות למקום עבודתן.

התובע, שהרוויח ערב התאונה שכר של כ- 7,500 ₪ לחודש טען, כי לו היה נותר במקום עבודתו שכרו היה משביח בצורה ממשית מעבר לשכר הממוצע במשק ועומד לפחות על כ- 12,000 ₪ כשכר של העובדים המצויים בתפקידו. התובע הדגיש עוד שבמסעדות אחרות הרוויח יותר משכרו האחרון ושיעור שכרו הגיע לכ- 8,500 ₪ במסעדה אחת וכ- 8,900 ₪ באחרת.

בעבודתו בקיבוץ לאחר התאונה, הגיע התובע לכתחילה לרמות שכר נמוכות של כ- 1,500, 2,000 ₪ ואולם לאחר תקופה התייצב שכרו על שכר של למעלה מ- 5,500 ₪.

התובע חזר על הדברים בעדותו והשיב, כי קודם לתאונה עזב את מקומות העבודה כאשר הרגיש שאין לו יכולת להתקדם, וכי במסעדה האחרונה, אחרי שנה וחצי התקדם להיות

— סוף עמוד 8 —

אחראי מטבח, ועד התאונה היה אחראי מטבח כחצי שנה. התובע הסביר שבתפקיד זה הוא חילק את העבודה וגם עבד.

התובע אישר, כי מאז התאונה עשה טיול שורשים באתיופיה עם שני חברים והסביר שאין לו בעיה ברגליים הוא נהג שם ונוהג גם כאן.

התובע אישר, כי אכן לאחר כחצי שנה חזר לעבודה עם ילדים אבל לא היו מרוצים ממנו.

התובע אישר עוד, כי בעקבות התאונה, הועמד לדין, הורשע ועשה עבודות שירות למשך חצי שנה, חזר מעבודות השירות ועבד גם בקיבוץ.

התובע הסביר, כי כיום עובד בקיבוץ כשומר משעה 22:00 עד שעה 06:00 כל שעתיים או כל שעה מתחלפים, 3 פעמים בשבוע ועובד גם כמסיע עובדות לבית אבות וכן מחליף עובדים אחרים כשצריך –עובד שמסייע לנכה צה"ל, ועובד שמביא תרופות לקיבוץ.

עדותו של התובע בנוגע למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ובכלל לאחר התאונה עוררה חוסר נוחות וזאת בלשון המעטה. התובע השיב שלא תבע דמי אבטלה לאחר שפוטר בעקבות התאונה, כי לא ידע איך זה עובד, שהוא תובע גם את הביטוח הלאומי וגם את הנתבעת. התובע נשאל מדוע לא פנה אף פעם לנכות כללית והשיב שלא ידע איך זה מתנהל. וכאשר נשאל אם אמרו לו לאן לפנות, השיב, כי עשה בירורים ואמרו לו שאם הוא תובע את הביטוח לא כדאי לו לפנות לביטוח הלאומי, כך יעצו לו אנשים. התובע השיב, כי הקיבוץ עוזר לו להשלים ל- 12 שנות לימוד ואחרי שיסיים את המשפט כאן יתבע את הביטוח הלאומי בשביל שיקום תעסוקה.

בעקבות דברים אלה והערות בית המשפט, פנה התובע בתביעה לנכות כללית לאחר ישיבת ההוכחות ואולם כאמור לא נקבעה לו זכאות לקצבה שכן נקבע שלא איבד את כושר עבודתו בשיעור של 50% אף שנכותו גבוהה יותר.

בנוסף לתצהירו של התובע, מסר תצהיר מעבידו של התובע במסעדה האחרונה בה עבד. בתצהירו ציין העד שהוא בעל המסעדה. התובע עבד במסעדה מחודש 10/12 ועד 6/14 (מועד התאונה). התובע התקבל לעבודה כגריל-מן האחראי על הכנת הבשר, שזה התפקיד העיקרי במסעדת בשרים, והתגלה כבחור אחראי, שאפתן, רציני ומסור וברבות הזמן קודם לתפקיד אחראי מטבח. בשיא העבודה פיקח על 8 עובדים במיומנות ובאחריות ולשביעות רצונו. העד העריך שלולא התאונה יכל התובע להמשיך בעבודה במסעדה עוד שנים ארוכות. העד מסר בתצהיר, כי כיום גריל-מן ואחראי מטבח במעמדו של התובע מרוויח ברוטו חודשי של 12,000 ₪ והוא מעריך שזה היה שכרו של התובע לו היה ממשיך לעבוד שם.

בעדותו, חזר והסביר העד שהתובע התקבל לעבודה כרגיל-מן, ומבשל מנות בשר, וזה תפקיד מאוד מרכזי במסעדת בשרים. לכתחילה העיד העד שהתובע קודם לתפקיד של אחראי מטבח, שמשמעותו שהוא מגיע בבוקר, מוודא שכל העובדים הגיעו, שכל הספקים הביאו סחורה, מחלק משימות לעובדים, מסתובב בין העמדות מוודא שכל אחד עושה מה שצריך, מוודא שקיבל מהאיטליז מה שצריך, כאשר פעם בשבוע עושים ישיבות טבחים של המנהלים מחליטים איזה מנות. תחתיו עובדים הטבחים בין 8-9. ואולם העד הסביר שהתובע לא הגיע

— סוף עמוד 9 —

להיות מנהל סרוויס או מנהל מטבח ובלשונו: "התובע עבד בגריל, הוא לא היה אחראי מטבח בשום שלב… הוא היה תחת מנהל מטבח, הוא לא היה מנהל מטבח" (פרוטוקול מתאריך 8/7/18 שורות 26-20). העד הסביר שהתובע היה אחראי מטבח שהוא מתחת למנהל מטבח. העד השיב שהוא חושב שמנהל המטבח שהיה בזמן שהתובע עבד הוא עדיין אותו מנהל. העד הסביר שיש שלבים שצריך לעבור על מנת להתקדם ברמת השכר.

העד השיב עוד, כי כיום יש אחראי מטבח אחד ועוד שניים שיודעים לעשות את התפקיד. לדבריו, מי שממלא את מקום מנהל המטבח מרוויח משכורת של 11,000 ₪. העד השיב שאינו זוכר מה היה בזמנו של התובע, כיום המקום מאוד השתנה בארבע השנים האחרונות ויש יותר ארועים.

אשתו של התובע, מסרה בתצהירה ואף העידה על השינוי התפקודי במצבו של התובע לאחר התאונה, כאשר איבד את יכולתו לעבוד במקצועו בתחום הטבחות, וכאשר הצלקות בפניו מרתיעות אנשים ופוגעות בבטחונו העצמי. האשה תארה כיצד התובע הפך ממפרנס עיקרי למי שמתקשה להשתכר.
הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

קביעת מצבו התפקודי של התובע אינה משימה פשוטה. כפי שטוענת הנתבעת, וכפי שעולה מן הפסיקה, יש להתאים את הגריעה התפקודית לנסיבותיו של הנפגע ולמכלול נסיבות העניין. אין המדובר בנוסחה מתמטית וגם אין לבוא עם התובע חשבון אך בשל כך שהוא מצליח, בנסיבותיו המיוחדות, ובשים לב למעטפת הרחבה סביבו להשתכר במומו.

הנתבעת מנסה להראות באותות ובמופתים, כי שיעור הגריעה משכרו של התובע עומד רק על 18%, ואולם לא רק שהחישוב שנעשה חוטא לתובע, אלא שלא זה המדד היחידי לבחון את הגריעה ובהחלט מקובלת עלי טענת התובע שיש לשקול עליה מסויימת בשכרו עם חלוף הזמן. הכלל שלפעמים הופעל בפסיקה לפיו "מה שהיה הוא שיהיה", צריך להיות מופעל בשום שכל ובאופן הוגן. בעת התאונה התובע עדיין בחור צעיר, מצליח יחסית בתחומו וקשה לקבל, שהיה נותר עם שיעור שכר דומה עד לגיל הפנסיה ואף לא זוכה לקידום ולהעלאה בשכר גם לו היה נותר בעבודתו הנוכחית.

על אף האמור, אני מתקשה מן העבר האחר לקבל את טענת התובע כי הגריעה התפקודית עומדת על שיעור של 70%. אין חולק שלתובע נכות קשה מאוד ביד ואני נכונה להניח שמבחינת עבודה היד לא תפקודית. ואולם, מדובר ביד שמאל, לא דומיננטית אצל התובע ומלבד היד כל אברי גופו של התובע, למרבה המזל, לא נפגעו, פרט לצלקות וחוסר תחושה

— סוף עמוד 10 —

מסויימים בפנים. בשים לב למראה הצלקות, אפשר בהחלט לקבל שיש להן משמעות תפקודית מסויימת גם אם לא מלאה. קשה לחלוק, שלחזותו של אדם, ולביטחון העצמי שלו, עשויה בהחלט להיות משמעות בעת קבלתו לעבודה והתאמתו לעבודות מסויימות.

עוד חשוב לשקול, בעת קביעת הגריעה התפקודית אצל התובע, את העובדה שמני אז התאונה בהיותו חבר קיבוץ, הוא זוכה במעטפת שמסייעת לו בשיקומו ובמציאת תעסוקה, הן באמצעות השלמת לימודים והן באמצעות עבודות שונות. הגם שניתן להניח שהתובע יזכה למעטפת זו, בעתיד לא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע לאורך התקופה. כפי שעלה מהעדויות לא לעולם חוסן והקיבוץ יכול להחליט לשנות את אופן פעולתו, דבר שיכול להשפיע גם על העסקת התובע.

שיקול נוסף, שאני מוצאת לנכון להביאו בחשבון, הינו ההתרשמות, שמתוך שיקולים שונים ובין היתר הרצון למקסם את הפיצוי בתיק זה, ניכר שהתובע לא התאמץ לעשות לשיקומו. התובע המתין לפנייה למוסד לביטוח לאומי בבירור עד לסיום ההליך ופנה כמי שכפאו שד, רק בעקבות הערות בית המשפט וגם אז העלה רק טענות מינימליות בנוגע למצבו. התובע העיד במפורש שבכוונתו לפנות לשיקום במוסד לביטוח לאומי לאחר המשפט וברי שלא עשה כן עד כה מתוך חשש שהדבר יפגע בשיעור הפיצוי שיקבל.

ללא כל ספק התובע נותר בעל כושר עבודה לא מבוטל, אלא שעליו למצוא את העיסוק והתחום בהם יוכל לממש את הפוטנציאל שלו, שכן איבד את המקצוע בו עבד טרם התאונה. כך התובע עצמו העיד שאין לו כל בעיה ברגליים וכל בעיה בנהיגה. קשה לחלוק, כי קיימים שלל מקצועות בהם יכול התובע להשתלב, גם בהינתן רמת השכלתו.

בשים לב למכלול הנסיבות, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, התרשמותי היא שהגריעה התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 40%, שיעור הנותן ביטוי לפגיעה הקשה ביותר ביד לא דומיננטית והפגיעה בצלקות בפניו, היוצרת רתיעה מסויימת וללא ספק פוגעת בביטחונו העצמי של התובע.

גריעה זו מתיישבת גם עם ההתפתחות בשכרו של התובע במהלך השנים, בהינתן האפשרות שהיה משביח את שכרו ועם רמת שכרו לאחר התאונה, ויוצאת מתוך הנחה שהתובע עדיין בעל כושר עבודה לא מבוטל.

משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק

למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 1/6/1975.

מועד התאונה: 30/6/2014.

גיל התובע בעת התאונה: 39 וחודש.

גיל התובע כיום: 43 ו- 10 חודשים.

שיעור נכות רפואית: 73.551%.

שיעור נכות תפקודית: 40%.

— סוף עמוד 11 —

הפסד שכר בעבר

הצדדים אינם חולקים שאת אובדן השכר בעבר יש לחשב בהתאם להפסדים בפועל, ואולם הם חלוקים בנוגע לגובה השכר לפיו יש לעשות את החישוב.

התובע טוען, שבסיס השכר שלו במועד התאונה עמד על 7,417 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה עומד שכרו על 7,445 ₪, לטענת התובע החל משנת 2017, יש לחשב את שכרו על בסיס של 12,000 ₪ ברוטו כפי שהעיד המעביד.

הנתבעת טוענת, כי בחינת הסטוריית ההשתכרות של התובע, מביאה לבסיס שכר שנע בין 6,500 ₪ ל- 8,000 ₪, דבר שמוביל לפונטנציאל השתכרות כמו בעת התאונה. אשר לעדות המעסיק, טוענת הנתבעת, כי מדובר בעדות מטעם, וכי בדבריו נפלו סתירות.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי במועד התאונה עבד התובע כבר 20 שנים בתחום, ואין בסיס לטענה של השבחת שכר אפשרית. משכך, לטעמה בשים לב לשיעור השתכרותו של התובע במומו, הרי שהפער עומד על 18% בלבד וזה שיעור הגריעה מהשכר לעתיד. לטענת הנתבעת, בסיס השכר של התובע עומד על 7,125 ₪. הנתבעת מסכימה שיש לחשב לעבר בהתאם להפסדים בפועל, אך טוענת שבתקופת עבודות השירות יכל לעבוד רק מחצית המשרה ויש לקצץ מחצית מן ההפסד בתקופה זו.

הנתבעת מדגישה, שהתובע טוען להשבחת השכר ב- 50% ויותר ומעולם לא ניתן פסק דין כזה במדינת ישראל.

אשר לשיעור ההיוון לטענת הנתבעת הוא עומד על 3% כמקובל, כל עוד לא שונתה הפסיקה.

לעניין בסיס השכר עובר לתאונה, נתוני שכרו של התובע מלמדים כי בחודש 6/14 הרוויח התובע שכר מצטבר של 44,506 ₪, דהיינו שכר של 7,417 לחודש ובצירוף הפרשי הצמדה עומד סכום זה על – 7,430 ₪ וזה בסיס השכר לעבר.
לטעמי, הגם שיכול והתובע היה משביח את שכרו במידה מסויימת בתקופת העבר, נכון לחשב את הפסדיו בהתאם לבסיס השכר במועד התאונה, שכן ההנחה היא שבמירב התקופה היה מרוויח סכום זה. עדות המעביד, שבתצהיר טען לשכר פוטנציאלי של 12,000 ₪ ובעדות לשכר פוטנציאלי של 11,000 ₪, נכונה למועד מתן התצהיר והעדות. התובע או המעביד לא הראו התפתחות כה דרמטית בשכר של העובדים במקום בשכר בתקופה קצרה יחסית. במיוחד כך, כאשר המעביד העיד בכנות שהתפקיד של השף ממילא תפוס על ידי אותו בעל תפקיד לאורך כל אותה תקופה כך שהתובע לא יכול היה להתקדם לתפקיד זה. במקביל, לא אגרע מן התובע את הפסדיו בתקופת עבודות השירות, שכן התובע עבד במקביל באותה תקופה. לא הוכחו לי הפסדים ברורים בשל ביצוע עבודות השירות וגם אם ניתן להניח שהיו כאלה, יהיה בכך משום פיצוי מסויים על כך שבסיס השכר נותר קבוע.
אין מחלוקת שיש לחשב את הפסדי התובע בעבר כהפסדים בפועל –

— סוף עמוד 12 —

התובע חזר לעבודה בחודש 12/14 ובחודש זה הרוויח – 1,425 ₪ (הצמדה שלילית ולכן לא תחושב).

לולא התאונה היה התובע מרוויח בששת החודשים יולי עד דצמבר 2014 – 6*7430 = 44,580 ש"ח ומשכך הפסדיו עומדים על 44,580-1,425 = 43,155 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד סכום זה על 45,152 ₪.

בשנת 2015, הרוויח התובע – סך של 30,932 ₪ – סכום זה בצירוף הצמדה ממחצית השנה עומד על 31,083 ש"ח לולא התאונה היה התובע אמור להרוויח בשנה זו 12*7430=89,160 ₪ משכך הפסדיו עומדים על – 89,160-31,083 = 58,077 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 60,311 ₪.

בשנת 2016, הרוויח התובע 44,491 ₪ – סכום זה בצירוף הצמדה ממחצית השנה עומד על 45,071 ₪ לולא התאונה היה התובע אמור להרוויח בשנה זו 89,160 ₪ משכך הפסדיו עומדים על 89,160-45,071=44,089 ₪ – סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על – 45,321 ₪.

בשנת 2017, הרוויח התובע בהתאם לנתונים שצרף ולנתונים שמסר למוסד לביטוח לאומי – הרוויח התובע שכר מצטבר של 65,455 ₪ סכום זה בצירוף הצמדה ממחצית השנה עומד על 65,781 ₪ – לולא התאונה היה התובע אמור להרוויח בשנה זו 89,160 ₪ משכך הפסדיו עומדים על 89,160-65781=23,379 ₪ – סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 23,793 ₪.

בשנת 2018, הרוויח התובע – בהתאם לדיווח שלו למוסד לביטוח לאומי, עד למחצית השנה סך מצטבר של 35,067 ₪, דהיינו ההנחה היא שלמשך השנה היה מרוויח התובע – 70,134 ₪ סכום זה בצירוף הצמדה ממחצית השנה עומד על – 70,483 ₪. לולא התאונה היה התובע אמור להרוויח בשנה זו 89,160 ₪, משכך הפסדיו עומדים על 89,160-70,483=18,677 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 18,820 ₪.

בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2019, ההנחה היא כי שיעור שכרו של התובע היה כבשנת 2018, דהיינו שכר של 70,134:12=5,844 ₪ – ובשלושה חודשים, סך מצטבר של 17,532 ₪. לולא התאונה היה אמור להרוויח 7,430*3=22,290 ₪ – ומשכך הפסדיו עומדים על – 22,290-17,532=4,758 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 4,764 ₪.

סך הפסדיו בפועל של התובע לאחר התאונה עומדים על 45,152 ₪ + 60,311 ₪ + 45,321 ₪ + 23,793 ₪ + 18,820 ₪ + 4,764 ₪ = 198,161 ₪.

בצירוף פנסיה בשיעור ממוצע של 12% עומדים הפסדיו של התובע על – 221,940 ₪ – ובעיגול 222,000 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות

אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, התובע טוען, כי יש לחשב את הגריעה משכרו לפי בסיס שכר 15,000 ₪ ברוטו ובהתאם לנכות בשיעור של 70% ולהיוון של 2%.

— סוף עמוד 13 —

הנתבעת דבקה בעמדתה שיש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאם לבסיס שכר של 7,125 ₪ וגריעה תפקודית של 18%.
כצפוי, החישוב הסביר הוא בין עמדות הצדדים. לטעמי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על שיעור של 9,700 ₪ נטו, סכום המתיישב עם עליה של כ- 30% משכרו של התובע בעת התאונה, עם תפקודו ושכרו עד לתאונה וההנחה הסבירה שהיה מתקדם בעבודתו ומצליח להשביח את שכרו, כפי שהעיד גם המעביד.

גם אם אצא מתוך הנחה שהמעביד בעדותו ביקש להיטיב עם התובע, הרי שניכר שעשה כן, משום שהעריך את התובע כעובד טוב ומסור, ובעל אופק להמשך עבודה במקום ואף לקידום ולהעלאה בשכר. גם אם בתקופה הקרובה לא היה מגיע התובע לשיעור שכר זה בעתיד יכול והיה עולה עליו.

אכן המעביד העיד על פוטנציאל גבוה יותר של עלייה בשכר, ואולם הדבר לא הוכח באמצעות תלושי שכר של אחרים או בכל דרך אחרת, הסתירה בין התצהיר בו טען המעביד לבסיס שכר של 12,000 לבין העדות, בה התייחס לבסיס שכר של 11,000 ₪ גם היא מטרידה.

אשר לשיעור ההיוון – נכון לעת הזו, המצב בפסיקה אינו ברור ויש טעמים לכאן ולכאן. כך לדוגמא, אך לאחרונה בת"א 53580-05-12 פלוני (קטין) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (15/3/18), החליטה כב' השופטת טולקובסקי לערוך את החישוב לקטין בהתאם להיוון של 2% ואולם זאת בתיק בו נשמעו לפניה מומחים והוצג לה בסיס עובדתי המאפשר הכרעה מנומקת לגופו של עניין.

כמו כן, המדינה הודיעה, כי היא נכונה להשתמש במדד היוון של 2% בתיקים בהם קיימת קצבה של המוסד לביטוח לאומי, שגם היא מחושבת לפי היוון של 2%, ואכן שורת ההיגיון היא, כי בתיקים כאלה כך ראוי לבצע את החישוב. בענייננו, התובע אינו מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי, משכך המקרה אינו נכנס לגדר המקרים מסוג זה.

כידוע, הנושא תלוי ועומד בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17 ו- 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני. בדיון שהתקיים בתאריך 12/2/18, לאחר דיון פרונטלי ממושך, הגשת כתבי טענות מפורטים וחוות דעת מטעם שני הצדדים, לא ראה בית המשפט העליון כי יש לפניו די נתונים המאפשרים להגיע להכרעה והוקמה ועדה שבוחנת את הנושא נוכח השלכות הרוחב של שינוי שיעור ההיוון. באותו דיון, התבקש בית המשפט העליון ליתן צו ביניים עד למועד ההכרעה בהליך לפיו שיעור ההיוון יעמוד על 2% ואולם לא ראה לנכון לעשות כן. הוועדה שמסרה לאחרונה מסקנותיה, סברה ששיעור ההיוון אמור להוותר על 3%.

במקרה נוסף בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12/3/18), לא ראה בית המשפט העליון להידרש לטענות בנושא ההיוון, כיוון שהנושא תלוי ועומד וטענות התובעת שמורות לה.

לאחרונה, פסק השופט רון סוקול בת"א 60161-03-17 פלוני נ' כאן הבונים (25/9/18) כי כל עוד בית המשפט העליון לא אמר את דברו, אין מקום לשמוע ראיות בכל תיק בנוגע לשיעור ההיוון ויש לפעול על פי ההלכה הנוהגת של חישוב ריבית ההיוון בשיעור של 3%, וזאת גם בתיק בו יש קצבה של המוסד לביטוח לאומי, אשר גם אותה יש לחשב בהתאם להיוון כאמור.

— סוף עמוד 14 —

השופט סוקול חזר על הדברים בת"א 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (31/10/18), פיסקה 72 לפסק הדין.

לעומת זאת, ישנם פסקי דין לא מעטים בבית המשפט המחוזי וגם בבית משפט השלום, המחשבים שיעור היוון לפי 2%, חלקם לאחר שמיעת ראיות בנושא וחלקם ללא שמיעת ראיות.

המצב ללא ספק יוצר התלבטות ואכן כיום קיימת חוסר אחידות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי משפט מחוזיים. נראה, כי בנסיבות שפורטו, כאשר בית המשפט העליון לא מצא לנכון לומר את דברו על כל המשמעויות הכרוכות בכך, בתיק כמו התיק דנן – שבו לא הונחה תשתית מספקת לעניין הוכחת שיעור ההיוון ושאין בו תגמולים שחושבו על פי שיעור היוון של 2% שיש לנכות – נכון שבית משפט שלום יפעל בהתאם להלכה הקיימת שעדיין לא שונתה. כך במיוחד, כאשר באתי לידי מסקנה שהסכום הכולל שנפסק הוא סכום ראוי, המתיישב עם נזקיו של התובע ואינו מקפח אותו באופן כלשהו.

בנסיבות שפורטו, בשים לב לכך שהנכות התפקודית הותאמה למצבו של התובע ולמכלול נסיבות העניין, לרבות העובדה שבשל התאונה נגרעה מן התובע היכולת לעבוד במקצוע בו עבד כ- 20 שנים טרם התאונה ולכך שטרם סיגל לעצמו מקצוע אחר, כאשר שיקומו התעסוקתי, הוא בין היתר בשל הסביבה המוגנת של הקיבוץ בו הוא חבר, אני סבורה שיש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות כחישוב אקטוארי מלא.

התובע בן 43 ו- 10 חודשים, לפני עד גיל הפנסיה עוד 278 חודשי עבודה, שיעור היוון במעוגל 200. החישוב לפיכך הוא כדלקמן:

776,000 = 200*9,700*40%

לסכום זה יש להוסיף פנסיה בשיעור 12.5% ולפיכך הסכום עומד על 873,000 ₪.

עזרת צד שלישי

אין חולק שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר. התובע טוען, כי קיבל את העזרה לה נזקק בעיקר מרעייתו וכי הוא זכאי לפיצוי על כך. התובע מדגיש, את מצבו הרפואי הקשה בעבר את הניתוחים שעבר וטוען לעזרה בעבר בשיעור גלובלי של 300,000 ₪ הכולל פיצוי של 50,000 ₪ בשנה הראשונה ולאחר מכן לפי 10 שעות שבועיות. אשר לעתיד טוען התובע לעזרה בשיעור של 10 שעות שבועיות לפי עלות של 40 ₪ לשעה וסה"כ של 560,669 ₪.

התובע מדגיש שנזקק לשני ניתוחים ואשפוז, שוחרר עם קיבוע לפה ולסת ואשתו טחנה עבורו של האוכל, טוען שידו משותקת כמעט לכל אורכה, ועד שהסתגל נעזר באשתו לכל הפעולות היומיומיות. התובע מוסיף וטוען שלכל אורך חייו יזדקק לעזרה בפעולות הדורשות שימוש בשתי הידיים ובכלל זה שריכת שרוכים. סגירת כפתורים בחולצה. להדליק את הגז. לפתוח לפטופ, להכין סלט, לאכול בסכין ומזלג, לתלות מסמר להבריג, התובע טוען שהוא איטי בכל פעולות היומיום ומתקשה לטפל בילדיו, כך שכל מלאכת הטיפול הוטלה על האשה.

— סוף עמוד 15 —

אשתו של התובע מסרה בתצהירה כי היא עוזרת לתובע מדי יום ביומו וכי השניים קנו מכשור כמו איי-רובוט ומדיח כלים, וכן רוכשים מזון קפוא ועושים משלוחים מהסופר בשל תפקודו המוגבל.

הנתבעת טוענת, שחרף נכותו שאינה קלה, התובע מתפקד, הוא בעל משפחה, עובד למחייתו, מבלה, נוהג כרגיל ואפילו נוסע לחו"ל עד כדי טיול אתגרי באתיופיה. הנתבעת מדגישה שהתובע העיד שהוא מבשל ומכבס כביסה. היה מסוגל לעבוד כגנן בגן ילדים ואף בהסעות. בפועל, לא נשכרה עזרה כלשהי. התובע מתרחץ כרגיל ומתלבש כרגיל. לטענת הנתבעת אין יסוד לטענה של 10 שעות שבועיות וגם אם אשתו עוזרת לו בפעולות מסויימות המשמעות הכספית היא מינורית. הנתבעת מציעה סדר גודל של 500 ₪ לחודש ו- 1,000 ₪ בששה חודשים הראשונים ומשכך מציעה סכום של כ- 164,000 ₪.
כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראורע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע נפגע באופן קשה ביותר בידו השמאלית שהינה כמעט חסרת תפקוד. יחד עם זאת, לא מדובר ביד דומיננטית, התובע מתפקד, אינו זקוק לעזרה בפעולות בסיסיות ומצליח לבצע את מירב הפעולות. אכן התובע מוגבל בטיפול ילדיו, בעיקר בילדים קטנים, מוגבל בחלק מעבודות הבית ומוגבל בחלק מן הפעולות היומיומיות כגון כפתור כפתורים ושריכת שרוכים. ניתן להניח שלחלק ניכר מן הפעולות בהן הוא מוגבל ניתן למצוא פתרון באמצעים ייעודיים כאלה ואחרים, כך לגבי הדלקת גז, ביגוד מתאים וכד'.

מוגבלותו של התובע ללא ספק מצדיקה מתן פיצוי, אך לא ניתן להתעלם מכך שלאורך כל התקופה לא נשכרה עזרה בפועל, שהתובע התרגל למצבו ולמד לתפקד כך לפי טענתו. אין גם להתעלם מהעובדה שילדיו של התובע גדלים וככל שהם גדלים הצורך בעזרה הנדרשת מצד התובע בתפקודים הבסיסיים של הילדים קטנה. רכישת איי-רובוט ומדיח הוא דבר מקובל בבתי-אב רבים ללא קשר למצבו של התובע. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שיכול שעם התבגרותו יזקק התובע לעזרה רבה יותר.

— סוף עמוד 16 —

בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את שיעור עזרת צד ג' לתקופת העבר על סכום גלובלי של 60,000 ₪, המשקף עזרה רבה יחסית בתקופה שלאחר התאונה ולאחר מכן, עזרה מופחתת, הכל גם בשים לב שלא נדרשה עזרה בשכר ושהתובע עובד ומתפקד.

אשר לעתיד, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי על שיעור גלובלי של 320,000 ₪, המשקף עזרה בשיעור של כ- 7 שעות לשבוע בעלות של 40 ₪ (כפי שביקש התובע), בהתאם לתוחלת חייו. חישוב שמשקף, עזרה סבירה לאורך חייו של התובע, בשים לב להסתגלותו למצבו ובהנחה שיכול ובעתיד יזקק לעזרה רבה יותר.

סה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 380,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היא בנוגע להוצאות הקנביס הרפואי. התובע טוען, כי החל מחודש 6/15 הוא נזקק לקנביס רפואי בעלות של 470 ₪ לחודש, והוא נסמך על דעתו של ד"ר דרור רובינסון אורתופד שהמליץ על שימוש כזה. הגם שד"ר רובינסון העלה קשר אפשרי בין השימוש בקנביס לבין ה- HIV התובע טוען, כי קודם לתאונה לא נזקק לשימוש כזה.

בנוסף מפנה התובע לחוות הדעת של ד"ר טופז בנוגע לעלויות נדרשות בפן האסתטי על מנת להטיב את מצבו.

התובע טוען להוצאות של כ-600 ₪ לחודש – סכום של כ- 30,000 ₪ לעבר ו- 160,000 ₪ לעתיד.

כפי שכבר פרטתי לעיל, התובע טען לחלופין למינוי מומחה בתחום הכאב. טענה אשר דחיתי בנסיבות העניין.

הנתבעת טוענת, כי ההוצאות הרפואיות כוסו על ידי קופת החולים באופן מלא לרבות השתתפות עצמית. בנוגע לקבלות בנוגע לאלפי שקלים שהציג התובע, טוענת הנתבעת שלא ברור מדוע נגבו מן התובע סכומים כלשהם ואולם מכל מקום, מדובר בכ- 2,000 ₪ ואין להתווכח על זה.

לעניין הקנביס הרפואי, מדגישה הנתבעת שהנושא עלה כבר בתחשיבים ולא ברור מדוע התובע לא טרח לפנות בשאלת הבהרה למומחים הרפואיים, מה גם שהוא צריך להוכיח כי העלות לא מכוסה מכוח חוק בריאות ממלכתי. לטענת הנתבעת התובע כשל משום שהוא לא הוכיח שיש צורך רפואי עם המלצה של מי ממומחי בית המשפט ובנסיבות אלה אין לפסוק דבר. לגבי יתר ההוצאות הרפואיות אלה אמורות להיות מכוסות על פי החוק בריאות ממלכתי.

אכן ניכר שהתובע נמנע מלהביא ראיות ברורות בעניין הקשר בין הצורך בקנביס לתאונה. כפי שקבעתי, התובע לא הוכיח טיפול במרפאת כאב, לא הוכיח המלצה לשימוש בקנביס על ידי מרפאת כאב, מומחיותו של ד"ר רובינסון אינה בכאב (הדבר ניכר מכותרת מסמכיו), אף

— סוף עמוד 17 —

שהוא ככל הנראה עוסק בכך. העובדה שרופא פרטי אצלו טופל התובע המליץ על שימוש בקנביס, אינה מקנה בהכרח לתובע את הזכות לזכות בהוצאה בחישוב אקטוארי מלא מכאן ואילך לאורך כל חייו, במיוחד כאשר המדובר ברישיון שמתחדש מדי שנה ובשינויים שונים שיכולים להתרחש במהלך השנים, הן מבחינת החלטתו לעשות שימוש בקנביס, הן מבחינת העלויות, לרבות אפשרות של כיסוי העלויות באמצעות חוק בריאות ממלכתי.

אכן יש פסיקה המכירה בהוצאות של קנביס גם בשים לב להמלצת הרופאים המטפלים, ואולם מדובר בעיקר בהמלצה מתועדת היטב לאחר טיפול ארוך במרפאת כאב.

העובדה שהתובע נמנע מלהציג את מצבו לפני המומחה מטעם בית המשפט פועלת כנגדו בהקשר זה, יחד עם זאת לא ניתן להתעלם ממצבו של התובע ומן העובדה שרק לאחר התאונה החל התובע לצרוך קנביס רפואי, הכל בשים לב גם לפגיעה הקשה מאוד שנפגע התובע בתאונה. כמו כן, ניתן לשקול שגם לולא השתמש בקנביס רפואי, יכול והיה זקוק לטיפולים נוגדי כאב אחרים.

בהקשר זה, יש ליתן ביטוי להוצאות בהן נשא התובע לאחר התאונה, בגין השימוש בקנביס ובכלל, ולהוצאות בהן ישא בעתיד, באמצעות סכום גלובלי סביר, המתחשב במצב ובכלל הראיות שהובאו ובעיקר נוכח חומרת הפגיעה בתובע, כפי שתואר על ידי המומחה בתחום האורתופדיה.

כמו כן, יש לקחת בחשבון הוצאות נוספות שנגרמו ובכלל זה בגין נסיעות מוגברות, בשל הטיפולים הרפואיים התכופים שקיבל התובע לאחר התאונה.

בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו,ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת אי הכושר בה שהה התובע ולקורותיו באותה תקופה, בשים לב לתיעוד לפיו התובע סובל מכאבים, בשים לב להוצאות הרפואיות שהוציא עד כה וגם תוך התחשבות בהוצאות הקנביס, כמו כן, תוך התחשבות בעלויות של שיפור מראה הצלקות כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות דעתו של המומחה בתחום הפלסטיקה, אני מעמידה את הפיצוי על סך של130,000 ₪.

נזק לא ממוני

בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית) ו- 10 ימי אשפוז – 9 לאחר התאונה ולפחות יום אשפוז נוסף ככל הנראה בשל ניתוח נוסף (התובע לא הוכיח ימים נוספים). מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 126,478 ₪ ובמעוגל –126,450 ש"ח.

— סוף עמוד 18 —

סיכום ביניים:

סך כך הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן:

הפסד שכר בעבר –	222,000 ₪
גריעה מכושר ההשתכרות –	873,000 ₪
עזרת צד ג'	380,00 ₪
הוצאות מכל סוג –	130,000 ₪
נזק לא ממוני –	126,450 ₪
סה"כ –	1,731,450 ₪

ניכויים

מסכום הנזק שנפסק יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובע נטו, הצדדים אינם חלוקים ששיעור התשלום התכוף שיש לנכות הוא 107,572 ₪ – ומשכך שיעור הפיצוי בניכוי תשלומים תכופים עומד על – 1,731,450-107,572 = 1,623,878 ₪.
הנתבעת טוענת שיש להקפיא סכום מן הפיצוי עד שימצה התובע כדין את מלוא זכויותיו במוסד לביטוח הלאומי ואולם איני רואה לקבל טענה זו.

לאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות, באתי לידי מסקנה, כי גם אם מתקבל הרושם שהתובע לא הציג במוסד לביטוח לאומי את מצבו במלוא חומרתו, לא הוכח ברמת הוודאות הנדרשת שאכן יש סיכוי סביר שהתובע יהא זכאי לתגמולי נכות כללית בעת הקרובה בשל מצבו עקב התאונה (להבדיל לדוגמא מהליכי שיקום, שלגביהם לא רשאי המוסד לביטוח לאומי לחזור אל הנתבעת, ראו: תא"מ 63914-01-15 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (23/8/16)).

אומנם, העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר בקיומה של הזכות לקבל קצבת נכות כללית, כאשר ניכר שלא הוצגו לפני המוסד מלוא הנתונים כפי שהוצגו לפני בית המשפט כאן, אינה משמשת ערובה לכך שהתובע לא יבקש למצות את זכויותיו בעתיד, בייחוד אם תחול חלילה החמרה במצבו. אולם, שעה שבית המשפט אומד את נזקו של התובע בפסק דין והנתבעת משלמת פיצוי מלא לתובע, לא יוכל המוסד לביטוח לאומי לחזור אל הנתבעת ולדרוש שיבוב סכומים שישלם לתובע ובכך נשללת האפשרות שהנתבעת תישא בפיצוי כפול שהוא מעבר לנזק שנגרם.

יתרה מזו, על מנת שבית המשפט יבצע ניכוי רעיוני כפי שמבקשת הנתבעת, או לחלופין יקפיא חלק מכספי הפיצויים, עד שהתובע ימצה הליכים במוסד לביטוח לאומי, על בית המשפט להשתכנע, כי אכן לו היה פונה התובע לקבלת התגמולים ומציג את מלוא הנתונים, היה זוכה לגמלה. בהקשר זה הנטל על הנתבעת להוכיח את הקריטריונים לקבלת גמלה, את שיעור הגמלה ולהביא נתונים עובדתיים ומספריים שיאפשרו לבית המשפט לקבל החלטה. במקרה דנן, הנתבעת אומנם הציגה את הנתונים המספריים לגבי רמות שונות של גמלה ואולם לא

— סוף עמוד 19 —

טענה לנסיבות ולקריטריונים לקבלת גמלה ולא שוכנעתי, כי אכן התובע עשוי להיות זכאי לגמלה כזו, במיוחד לאור קביעתי, כי נכותו התפקודית של התובע קטנה מנכותה הרפואית.

בהתאם לחוק הביטוח הלאומי והתקנות על פיו, גמלת נכות כללית מגיעה, כאשר רופא מטעם הביטוח הלאומי קבע נכות רפואית בשיעור של 60% לפחות, או שיעור של 40% לפחות אם לאחד הליקויים נקבעה נכות רפואית בשיעור של 25% לפחות. תנאי נוסף שהוא שדרגת אי הכושר פחתה לפחות ב- 50% ונקבעה דרגת אי כושר בשיעור 60%, 65%, 74% או 100%. כן נדרש שההכנסה כשכיר או כעצמאי נמוכה מ- 60% מהשכר הממוצע או מ-45% מהשכר הממוצע, תלוי בסוג הליקוי (ראו פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי")).

אשר למצבו של התובע, בנתונים שהוכחו, בשים לב לתפקודו עד כה ולשיעור שכרו לא ניתן לקבוע, אם ומתי יכיר המוסד לביטוח לאומי בזכות לקבל קצבת נכות כללית, שכן לצורך קבלת הקצבה דרושה גם הגבלה תפקודית משמעותיות, אשר בהתאם לקביעותי בפסק הדין, אינה קיימת.

הלכה למעשה טענות הנתבעת סותרות – כאשר באה הנתבעת לחשב את נזקיו של התובע, היא טוענת לנכות תפקודית אפסית ואולם בד בבד מבקשת להקפיא חלק מן התגמולים בטענה שאפשר שהתובע יוכר במוסד לביטוח לאומי כמי שהוא בעל אובדן כושר עבודה של מעל ל- 50%.

בנסיבות שפורטו וכאשר אין חולק, כי על המזיק לשאת במלוא נזקי התובע, אין כל מקום להקפיא חלק מן הכספים. ככל שיבקש בעתיד התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי, הרי שעה שהנתבעת משלמת את מלוא הפיצוי בהתאם לפסק דין, היא אינה עומדת בסיכון לתביעת שיבוב, לכל היותר יוכל המוסד לביטוח לאומי ככל שימצא לנכון לזקוף לחובת התובע את הסכומים שכבר קיבל מן הנתבעת בנוגע לתקופת העתיד ולהביא להפחתת הגמלאות (ראו סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, וכן פסק הדין ברע"א 9823/02 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (27/12/04)).

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע סכום של 1,623,878 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום בתוספת שכר העד כפי שנפסק. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

5129371המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

54678

5129371

54678313ניתן היום, ד' ניסן תשע"ט, 09 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

— סוף עמוד 20 —

5129371

54678313

אורלי מור אל 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

____________________________________________________________________________________________________

תא (ת"א) 12573-07-15 פלוני נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

צריך ייעוץ משפטי ואו ליווי משפטי?

הצלחותינו בבית המשפט, כתבי טענות אחרים, פסקי דין לדוגמא

פסק דין: כ- 2,000,000 ₪ לנפגע בתאונת דרכים בשנות הארבעים לחייו

לביא - יטח

כתיבת תגובה לבטל