פסק דין: מיליון ש"ח פיצוי לנפגע תאונת דרכים שפיתח DVT ברגליו

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975: סע'  48 ו, 54.

תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956: סע'  11(2)(ד).

פסק דין

 

רקע

בפני מונחת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), אותה הגיש מר אדרי יהושוע (להלן: "התובע") שהיה מעורב בתאונת דרכים ביום 24.05.2002 כאשר רכב מסחרי פגע ברכב בו ישב התובע כנוסע ליד הנהג. כתוצאה מתאונה זו (להלן:"התאונה") נגרמו לתובע פגיעות גופניות בעצם הירך, בעינו, בשיניו ובצלעותיו.  מר עמאר דן (להלן: "נתבע 1") היה הבעלים והנהג של הרכב. מנורה חברה לביטוח ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "הנתבעות 2 ו 3"), הינן ה"מבטח" כהגדרתו בחוק, אשר ביטחו בעת אירוע התאונה את הרכב בפוליסת ביטוח בת תוקף.

°

התיק החל את דרכו אצל כב' הש' מיכל שריר, ועם פרישתה לגמלאות התיק הועבר לטיפולי.

— סוף עמוד  1 —

התובע נבדק על ידי שלושה מומחים מטעם בית המשפט. סיכום של כל חוות הדעת ושקלולן מביא לתוצאה של נכות רפואית משוקללת בשיעור של 53.44%.

לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם, הצעתי ביום 16/12/2012 לצדדים כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר ביניהם, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב') ולכן קבעתי את התיק לדיון הוכחות.

ביום 15/09/2013 התקיים דיון הוכחות בו העידו מטעם התביעה, מר אדרי יהושוע התובע ואמו של התובע – הגב' רוזט אדרי.

בהחלטתי מיום 17/09/2013 ומונחה על ידי ההלכה הפסוקה לפיה הדרך להוכחת דרכי שיקומו של נפגע, בתביעה על פי חוק הפיצויים, הינה על ידי מינוי מומחה בתחום השיקומי (ראו לעניין זה רע"א 504/90  בר זאב נ' ג'ומעה ואח', פ"ד מד (2) 200; ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה (3) 117, 122-121; ע"א 5779/00 הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ נ' עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, 86-84). הוריתי על מינויו של ד"ר דאיץ' אלכסנדר ממחלקת השיקום אורתופדי בבי"ח שיבא תל השומר וזאת על מנת ליתן חוות דעתו בקשר לדרכי שיקומו של התובע. ד"ר דאיץ' הגיש חוות דעת רפואית ביום 09/02/2014 ונחקר בעניין זה בדיון שהתקיים ביום 07/10/2014.

הצדדים ביקשו ליש את סיכומיהם בכתב ולאור מורכבותו של תיק זה כיבדתי את בקשתם.

התביעה הגישה את סיכומיה ביום 18.12.14.

ההגנה הגישה את סיכומיה ביום 9.3.15.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומדת טוענת כי מאז התאונה ובמשך תקופה כבת 12 שנים, הוכחה מסכת עובדתית רצופה של אשפוזים, טיפולים רפואיים ונפשיים ושימוש באמצע עזר תומכים ובתרופות רבות. בראשית תקופה זו, לאחר התאונה התובע אושפז בבית החולים הלל יפה בחדרה לתקופה של חודשיים. לאחר מכן, הועבר לבית החולים לוינשטיין לשיקום לתקופה של חודשיים נוספים. לאחר שחרורו מבית החולים לוינשטיין התנייד באמצעות כיסא גלגלים ולאחר מספר טיפולי פיזיותרפיה החל התובע ללכת בעזרת קביים ובעזרת סד. ביום 05/10/03 אושפז התובע למשך שישה ימים עקב בעיות ורידים. ביום 05/12/03 שוב אושפז למשך ארבעה ימים בגין נפיחות בשוק. ביום 07/11/06 אושפז שוב למשך שישה ימים. ביום 03/12/14 אושפז למשך אחד עשר ימים בבית החולים רמב"ם.

— סוף עמוד  2 —

עוד טוענת ב"כ התובע, כי מאז התאונה מצוי התובע בטיפולים רפואיים תכופים הכוללים ביקור תכוף במיון וטיפול במשככי כאבים. בנוסף סובל התובע מהתקפי כאב חזקים, שמצריכים עזרה במקל הליכה או קביים.

ב"כ הנתבעות המלומדת כפרה בטענות התביעה, כטענות מופרזות והצביעה על כך שחלק מבעיות התובע נובעות ממצב קודם לתאונה. בנוסף ציינה כי חרף בקשות הנתבעות, התובע לא המציא תעודת לידה לאימות תאריך לידתו של התובע מאחר ובמסמכים הרפואיים השונים מופיעים תאריכי לידה שונים (01/01/1967 ו- 24/05/1970).

משלא נחלקו הצדדים בדבר חבות הנזק, כאשר מוסכם על הצדדים כי התביעה נופלת למסגרת ההגדרה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, וכמו כן, מוסכם על הצדדים כי הנתבעות 2 ו 3 אכן היו המבטחות של הרכב הפוגע בתקופה הרלוונטית, עתה אעבור לדון בדבר שיעור הנכות וגובה הנזק.

הנכות הרפואית והתפקודית

הנכות הרפואית

התובע נבדק על ידי שלושה מומחים מטעם בית המשפט:

1. ד"ר שטרן- מומחה אורתופד קבע לתובע נכות בשיעור של 20% בגין הפגיעה בפרק הירך השמאלי, לפי סעיף 48 ו'. לד"ר שטרן לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא זומן לעדות.
2. פרופ' בס- מומחה כלי דם קבע לתובע נכות בשיעור 30% לפי תקנה 11(2)(ד). לפרופ' בס נשלחו שאלות הבהרה על ידי התובע ולבקשת התובע בוצעה בו בדיקה נוספת על ידי פרופ' בס ביום 19/06/13. פרופ' בס מצא כי חלה החמרה במצבו של התובע ולאור זאת, הגדיל את נכות התובע לשיעור של 40%. אלו דבריו כהאי לישנא:

"מאז שבדקתי אותו בשנת 2010 לדעתי חל שינוי לרעה במצבו……ואני סבור כי יש להגדיל את אחוזי נכותו בגין פקקת זו מתאימה לסעיף 11(2)ו' בגין תפיחות קבועה, אקזמה וכיבים בשתי הרגליים המקנה 40% נכות לצמיתות".

3. ד"ר דוד בן ניסן- מומחה ברפואת עיניים קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 3% לפי סעיף 54. לד"ר דוד לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא זומן לעדות.                     סה"כ נכות רפואית משוקללת עומדת על 53%.

— סוף עמוד  3 —

במקרה שלפניי, ישנן שלוש חוות דעת רפואיות של מומחים שמונו מטעם בית המשפט, כל אחד בתחומו המקצועי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר עיון במכלול ראיותיהם, אינני מוצא לסטות ממסקנותיהם וקביעותיהם של המומחים הרפואיים. מהתרשמותי, המסקנות והקביעות הללו מבוססות כיאה וכיאות והתקבלו בהסתמך על המסמכים והחומר הרפואי שעמדו לרשותם ולאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות.

הנכות התפקודית

התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית עד כדי נכות תפקודית מלאה. ואילו הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 20%.

בכדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית, ראשית יש לבחון את המגבלה או ההפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו יכולה שתהיה בשיעור זהה או שונה מן הנכות הרפואית. נקודת המוצא הבסיסית של בית המשפט היא ההנחה כי קיימת זהות בין אחוזי הנכות הרפואית לבין אחוזי הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792). נקודת מוצא זו, כוחה יפה במקרים בהם הדברים ברורים לגבי מקצועו ועיסוקו של הנפגע ומשך עיסוקו במקצוע זה. אולם, ישנם מקרים בהם אין בהירות בקשר לעברו התעסוקתי של הנפגע ולגבי יכולותיו הפיזיות והשכליות להשתלב בשוק העבודה ולכן, במקרים שכאלה יש לבחון את נסיבות העניין לגופו.

הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית הינה בתחום החלטתו והערכתו של בית המשפט אשר מוסמך לקבוע את שיעורה:

"בהיות הנכות התפקודית, והיא בלבד, הבסיס לקביעת הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, ואכן עשו בתי-המשפט שימוש בשיקול הדעת המסור להם בענין זה; שכן בעוד שהנכות הרפואית המסורה, בדרך כלל, להערכתם של רופאים, הרי הנכות התיפקודית היא בתחום החלטתו של בית-המשפט".
(קציר, פיצויים בשל נזק גוף בפרק 45 בעמ' 186)

הוכח כי התובע אובחן בילדותו כסובל מפיגור קל, דבר המונע ממנו לעבוד בעבודה כלשהי זולת עבודה פיזית, ואכן, התובע עבד כסבל\עוזר נהג חלוקה בחברת הפצה של מוצרי מזון. התובע נחקר על כך ביום 15/09/13 ואישר שאכן עבד בעבודות פיזיות קשות. ב"כ התובע הפנתה את תשומת ליבנו לעובדה כי לתובע גוף בריא וחסון, בו עשה שימוש בכדי להתקדם בחייו התעסוקתיים, הרי שזהו כלי עיקרי ואולי יחידי שנמצא ברשותו.

— סוף עמוד  4 —

הנתבעות טוענות כי לתובע יש רקע של בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה נשוא התביעה. בהתאם למסמכי המל"ל, התובע הוכר כנכה 100%, סובל מפיגור שכלי ומהפרעות נפשיות המשפיעות גם על פעילותו התפקודית.

עוד נטען על ידי הנתבעות כי התובע סובל מבעיות תעסוקתיות שאינן קשורות לתאונה נשוא התביעה. הוכח כי לא היה לתובע עבר תעסוקתי יציב, ותקופות ארוכות לא עבד וכאשר התחיל לעבוד בחברת "האחים שפירא", שכרו הממוצע עמד על 1,421 ₪.

מומחה שמונה מטעם בית המשפט – ד"ר דאיץ' אלכסנדר ממחלקת השיקום אורתופדי בבי"ח שיבא תל השומר, הגיש חוות דעת רפואית ביום 09/02/2014 ונחקר בעניין זה בדיון שהתקיים ביום 07/10/2014. מדבריו עולה כי התובע היה מסוגל לעבוד עבודות פיזיות וכמו כן, סבור הוא כי אלמלא התאונה, סביר לומר כי התובע יכול היה להמשיך לעבוד בעבודה פיזית כגון עבודה בה עבד (ראה עמוד 22 שורה 28 לפרוטוקול מיום 07/10/2014). הנתבעות טענו כי אין לקבל את עמדתו של ד"ר דאיץ' לעניין אפשרויות התעסוקה של התובע, מכיוון שד"ר דאיץ' הינו מומחה לשיקום ואינו רופא תעסוקתי.

איני מקבל טענה זו. לדידי ברוב המקרים יכול רופא מומחה לשיקום לחוות דעה גם בנושאים הקשורים לשיקום תעסוקתי. הדבר בעייתי אולי כאשר המומחה נשכר על ידי מי מבעלי הדין, אך אפשרי בהחלט כאשר המומחה מונה על ידי בית המשפט (ראו רע"א 7822/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אלון ניגרי, פסקה 7).

מהתרשמותי מעדותו של ד"ר דאיץ' אני מוצא כי ד"ר דאיץ' שקלל את כל הנתונים שהובאו בפניו, בחן לעומק את נסיבות המקרה ואף שלט היטב בכל עובדות המקרה ונראה כי עשה מלאכתו נאמנה ובאופן יסודי וראוי ללא דופי. מכאן, אני מקבל את חוות דעתו על כי ישנה הגבלה ניכרת לתפקודו של התובע ולאפשרות מוגבלת לשיקומו וכמו כן, ישנה אפשרות סבירה להידרדרות מצבו הרפואי בעתיד וסכנה לרגליו של התובע (ראה פרוטוקול מיום 07/10/2014 עמוד 23 שורה 17-18).

סבורני, כי התאונה הגבילה באופן ניכר את תפקודו של התובע. אומנם, עברו התעסוקתי של התובע אינו יציב, אך למרות זאת אפשר לראות כי בשנים 1999 עד 2002 (שנת קרות התאונה) עבד התובע באופן רציף יחסית וכך, בשנים אלה, מתוך 39 חודשי עבודה פוטנציאלים – עבד התובע 35 חודשים. על פניו נראה כי התאונה גדעה את רצף עבודתו של התובע. בנוסף, לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובע ממשיך להיזקק לטיפולים רפואיים תכופים ומשמעותיים, כך לדוגמא אחד עשר ימי אשפוז מיום 03/12/14 בבית החולים

— סוף עמוד  5 —

רמב"ם, דבר המצביע לכשעצמו על הגבלה ניכרת של התובע לתפקד. מצב זה, מעיד על הגבלה ניכרת לעבוד באופן עקבי ורציף כמו שנהג לעשות עובר לתאונה.

לפיכך, בנסיבות אלו, סבורני כי יש לחרוג מנקודת המוצא לפיה יש זהות בין שיעור אחוזי הנכות הרפואית לבין שיעור אחוזי הנכות התפקודית. במקרה שבפני ישנם מספיק אינדיקציות משכנעות לפיהן אין להשוות את שיעור הנכות התפקודית לזו הרפואית. (ראו ע"א 361/59 שרגא צוקרמן ואח' נ' אלעזר שנברגר ואח', יד 479, וע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן פ"ד לב(3), 561).

איך לכך לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי הנכות תפקודית של התובע תהא בשיעור 70%.

הפסדי השתכרות לעבר

 

עובר לתאונה, השכר הממוצע של התובע היה כ- 1,500 ₪ לחודש. לאחר שערוך עומד הסכום על 1,900 ₪ במעוגל.

לטענת התביעה, השכר הממוצע בו השתכר התובע עושה עמו עוול. מעסיקיו של התובע ניצלו את מצבו הקוגניטיבי ולקותו השכלית ושילמו לו שכר שאינו ראוי וכי ראוי היה לשלם לו יותר. לטענת התביעה, יש לחשב את השכר על פי השכר מינימום הנהוג בשיעור של 4,300 ₪ X  151 חודשים = 649,300 ₪.

ההגנה הגיבה כי אין לקבל טענה זו, שכן אין כל הוכחה לניצול על ידי מעסיקיו הקודמים. כמו כן, אין שום רצף תעסוקתי ארוך ואין שום ראיה המצביעה על כך שבעברו התעסוקתי השתכר התובע שכר מינימום, אפילו לא פעם אחת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענות ההגנה בעניין זה.  כאשר עולה טענת ניצול תעסוקתי של התובע ופגיעה בזכויותיו כעובד, פתוחה דרכו להגיש תביעה בעניין זה. משלא עשה כן, התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בעניין זה. איני סבור שזהו המקום המתאים לקבוע  שאכן נפגעו זכויותיו התעסוקתיות של התובע (בטח לא כשהמעסיק איננו צד לדיון).

נוכח על האמור לעיל, ולאחר שהוכח כי התובע השתכר בשנים 1999 עד 2002 בשכר ממוצע משוערך להיום בסך מעוגל של 1,900 ₪, זהו בסיס השכר הראוי לפיו יש לערוך את החישובים

ההגנה טוענת עוד כי לא נעשתה שום פעולה על ידי התובע להקטנת הנזק (ראה סעיף 29 לסיכומי ההגנה) במשך 12 שנים.

עקרון הקטנת הנזק הינו כלל יסוד בדיני הנזיקין. משמעותו של עיקרון זה הוא שהנפגע חייב לנקוט בכל צעד סביר על מנת להקטין את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה (ראה ע"א 592/66 הקודחים נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281).

— סוף עמוד  6 —

התובע פנה למל"ל רק לאחר 12 שנים מיום התאונה. במקרים בהם הנפגע אינו עומד בחובת הקטנת הנזק, יש להפחית את שיעור הפיצויים בגין הנזקים אותם יכול היה למנוע אילו היה נוקט באמצעים סבירים להקטנתם (ראה- ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70).

סבורני שאין מקום למנוע פיצויים בגין כל התקופה שלאחר התאונה ועד לפנייה למל"ל. לא יעלה על הדעת לדרוש מנפגע שבמשך תקופה ארוכה מאושפז לסירוגין ומקבל טיפולים הכרחיים לנסות ולהקטין את הנזק, שכן, במצבים שכאלה אדם דואג לבריאותו ושם עדיפות זו בראש מעיינו ואין לראות בכך מחדל להקטנת הנזק. לכן, יש לראות בתקופה של 6 שנים כתקופה בה יכול היה התובע, במאמץ סביר, לנסות ולהקטין את הנזק, תוך התחשבות בנסיבות המקרה המיוחדות במקרה זה.

לכן, החישוב ייעשה כדלקמן בערכים מעוגלים:

בסיס השכר לחישוב – 1,900 ₪ X  79 חודשים = 150,000 ₪

בנוסף, 1,900 ₪ X  72 חודשים = 136,800 ₪, מזה יש להפחית שיעור של 70% בגין מחדלו של התובע להקטנת הנזק (95,800 ₪).

ובסה"כ פיצוי מעוגל בגין ראש נזק זה יעמוד על: 190,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד

 

מהתרשמותי במצבו הרפואי והתפקודי של התובע, ולאור חוות דעתו של ד"ר דאיץ' אותה מצאתי יסודית ומהימנה, סבורני כי גם בראש נזק זה יש לראות את בסיס השכר לחישוב בסכום של 1,900 ₪, שכן, לא הובאה בפניי שום הוכחה לדבר קיומה של משרה עתידית בה צפוי התובע לעבוד ולהשתכר יותר מסכום זה. ב"כ התובע הציג אפשרויות תעסוקה אפשריות אך אין בכך כדי לקבוע עובדתית שאכן כך יהיה.

מחד גיסא, הצעתה של התביעה לחישוב על פי שכר מינימום של 4,300 ₪ הינה הצעה שלא מצאתי לנכון לאמץ. מאידך גיסא, הצעתה של ההגנה אינה משקפת נכונה את נכותו הרפואית והתפקודית של התובע.

לאור כל האמור לעיל, יש לחשב את ראש נזק זה כדלקמן:

1,900 ₪ X  70% X  173.63 (228 חודשים עד גיל 67) = 230,000 ₪ במעוגל.

לעניין הפסדי פנסיה, אני מקבל את עמדתה של ההגנה כי התובע אינו זכאי להפסד פנסיה כלשהי ולו בשל העובדה שלתובע לא היו כל זכויות סוציאליות, מה עוד, שהפסדי פנסיה, ככל ראש נזק, יש להוכיח בראיות של ממש (ראה ת.א. (מחוזי י-ם) 5412/03 פלוני נ' שרותי בריאות כללית) [פורסם בנבו] והתובע לא הוכיח מאומה לעניין זה.

עזרת הזולת

 

— סוף עמוד  7 —

על מנת להכיר בהוצאות כספיות בראש נזק זה, יש להוכיח בראיות של ממש כי העזרה שניתנה לתובע הינה עזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין משפחה (ראה- ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580).

לטענת התובע, העזרה אותה קיבל מאמו חורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. נטען כי התובע נזקק לעזרה אף בדברים בסיסיים כגון עלייה במדרגות.

ההגנה טוענת כי אין לשלם שום סכום בגין ראש נזק זה שכן, לא הובאה שום הוכחה לקיומה של הוצאה כזו החורגת מהוצאות שמכוסות על ידי המוסדות הרפואיים. כמו כן, לא הוכח כי עזרתה של האם חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצא כי הסכום שדרשה התביעה (94,800 ₪ לעבר + 422,325 ₪ לעתיד ) בגין עזרת הזולת הינו סכום מופרז, ללא שום יסוד להוכחתו. למרות זאת, אין להתעלם ממסכת העובדות שמתארות תקופות של אשפוזים תכופים. כמו כן, נפסק לא אחת על ידי בית משפט העליון, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם (ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, [פורסם בנבו] תק-על 97(3), 919 , 922).

בית המשפט מינה את ד"ר דאיץ' כמומחה לשיקום שנתן חוות דעת ואף נחקר על ידי הצדדים. ד"ר דאיץ' שקבע להערכתו כי התובע יזדקק לעזרה במשק ביתו בהיקף של 8 שעות שבועיות.

לאחר ששקלתי את האמור בחוות הדעת תוך התחשבות בטענות ההגנה (סעיפים 49-54 לסיכומים) , אני מוצא כי יש מקום לתת פיצוי סביר והוגן לעבר ולעתיד בסכום גלובלי בסך:  180,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד

ככלל, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים לעבר, הן ראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח באסמכתאות של ממש לקיומן של ההוצאות הנטענות. יחד עם זאת, קבעה הפסיקה כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, עמ' 857-863).

— סוף עמוד  8 —

בנסיבות אלו, תוך התייחסות להוצאות שהוכחו, להוצאות שלא הוכחו ובהתאם לחוות דעתו של ד"ר דאיץ' בעניין יכולת הניידות של התובע, שקבע שמצבו של התובע מאפשר שימוש בתחבורה ציבורית בשגרה, אך לעיתים יזדקק להסעה בתקופות של החמרה בכאבים ברגליו (ראה עמוד 8 בחוות דעת מיום 16/02/2014). סבורני שיש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי על סך של  40,000 ₪.

התאמת דיור

מטרתם של דיני הנזיקין הם בראש ובראשונה – השבת המצב לקדמותו, קרי, לפצות את הנפגע ולהעמידו במצב בו היה נתון ללא מעשה הנזיקין (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, מד(2) 89). הלכה פסוקה היא כי ביסוד דיני הנזיקין, סעד הפיצויים מתמקד בסעד תרופתי אשר נועד להסיר את הנזק ולהטיבו, אך לא להעשיר את הניזוק (ראו – ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק, פ"ד נה(4) 584 וגם ג. טדסקי "דיני הנזיקין", עמ' 573)

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי ההלכה לפיה יש לפסוק לנפגע רק את אותן הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו (ראו 357/80  נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 וע"א 372/90 גינדי נ' קריסטל), מצאתי כי יש לאמץ  חלקית את חוות דעתו של השמאי דן ברלינר (עמ' 4 לחוות דעתו). אני מקבל הטיעון לפיו יש לפעול על מנת להחליף את דירתה של האם לדירת קרקע, ולצורך זה נדרשת תוספת על שווי דירת האם, בסך 42,000 ₪. לזה יש להוסיף תשלום בגין הוצאות לשם השגת מטרה זו אשר מוערכים בסכום של 15,000 ₪.

בעניין הוצאות אחזקה, מזון וכלכלה – אני מקבל את עמדת ההגנה לפיה אין לפצות בגין טענת התביעה לנזק זה. לא הוכח קיומו של ראש נזק שכזה, מה גם שלא הובאו הוכחות לביסוס הנזק הנטען, משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סך של 57,000 ₪.

 

כאב וסבל

 

לאור הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובע, וימי אשפוזו שהוכחו בקשר סיבתי לתאונה (ולעניין זה הנני מקבל את טיעוני ההגנה) ולאור גילו של התובע, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 117,362 ₪, בהתאם לחישובי ההגנה. הסכום ישוערך עד למתן פסק הדין.

ניכויים

 

הנתבעות הגישו תחשיב שיעורו של סכום התשלומים התכופים ששילמו לתובע. הסכום המשוערך להיום עומד בסך 77,000 ₪ במעוגל, יש לנכות מהסכום דלעיל..

— סוף עמוד  9 —

בנוסף לסכומים דלעיל תשלמנה הנתבעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.

5129371

54678313המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ה, 17 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

מנחם (מריו) קליין 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

— סוף עמוד  10 —

 

 

____________________________________________________________________________________________________

‏ (ת"א) 18292/06 תא (ת"א) 18292-06‏ ‏ אדרי יהושע נ' עמאר דן