אישה צעירה עבדה לפרנסתה בעסק המשפחתי. היא הרתה ומצבה הרפואי חייב שמירת הריון. כמקובל, שלחה את הטפסים אל הביטוח הלאומי, והאחרון תחת העברת התשלום, פתח בחקירה נמרצת. הוא תחקר, בדק ותשאל את העובדים במקום ואת העובדת עצמה. הוא דרש מסמכים מחשבון הבנק המעידים על ביצוע תשלומי המשכורת בפועל. הוא זימן אליו לחקירה בני משפחה ומכרים ובסופו של דבר הכריז כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין העובדת ובין העסק המשפחתי ומשכך אינה זכאית לגמלת שמירת הריון.
העובדת לא ויתרה, היא פנתה למשרדנו בבקשה לסייע. הגשנו עבורה תביעה לביה"ד האזורי לעבודה אשר התנהלה במשך כשנה ומחצה.
תחילה טען הביטוח הלאומי כי העובדת כלל לא הועסקה והוא למד זאת מכך שלא שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי. בעניין זה התקיימו שני דיונים שכללו עשרות מסמכים ובסופם הסכים הביטוח הלאומי לחזור בו מטענתו זו. אולם לא אמר נואש. גם אם עבדה בעסק המשפחתי, טען הביטוח הלאומי, הרי שהגישה עזרה קלה לבני משפחתה ולא התקיימו יחסי עובד מעביד כנדרש. בעניין זה התקיים דיון הוכחות בו ביקש הביטוח הלאומי להעיד בני משפחה וחברים אך גרסתם נפלה במהלך הדיון ומשכך הסכים הביטוח הלאומי לחזור בו אף מטענתו זו. אך עדיין לא אמר נואש. כעת, אמר, גם אם עבדה העובדת ואף שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי כחוק, הרי שלא היתה במצב רפואי שהצריך שמירת הריון. ביה"ד מינה מומחה רפואי, פרופ' מכובד, אשר קבע ללא עוררין, כי העובדת היתה גם היתה במצב רפואי שסיכן אותה ואת עוברה ונדרשה לשמירת הריון. אך הביטוח הלאומי לא הרים ידיו וסירב להשלים עם רוע הגזירה. הוא הפנה שאלות הבהרה אל המומחה המכובד. האחרון השיבו כלעומת שבא ועמד על חוות דעתו מבלי לסטות ממנה.
בשלב הזה ולאחר הגשת סיכומים, הודה הביטוח הלאומי כי טעה. כי אכן העובדת אכן עבדה בפועל בעסק המשפחתי, כי שולמו עבורה דמי הביטוח הלאומי וכי מצב הרפואי חייב שמירת הריון. הביטוח הלאומי שילם את הגמלה במלואה, ואף את דמי הלידה וכמובן הוצאות משפט.
צא ולמד מהו בזבוז כספי ציבור, כספים שאמורים להגיע לחלשים שבחברה. הביטוח הלאומי עומד על רגליו האחוריות, מנהל הליכים יקרים, משלם לעורכי דין ומסרב לאשר גמלאות למי אשר זכאים להן ללא כל צל של ספק.
